"הסכם שכר טרחת עורך-דין, ככל חוזה אחר, "יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת", כאמור בסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שכן פורמאלית אין חובה שבדין לערוך הסכם שכר טרחה בכתב או בצורה מוגדרת אחרת..."
"בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו."[1]
"הלכת ביניש-עדיאל אינה פוטרת את לקוחו של עורך הדין מהחובה לעשות שימוש בתום לב באפשרות שניתנה לו לסיים את היחסים החוזיים עם עורך הדין... אין לראות, לטעמנו, את הפסקת ההתקשרות על ידי סורוצקין כהתנהגות העולה בקנה אחד עם חובתו לנהוג בתום לב כלפי המערערים. כפי שעולה מקביעת בית המשפט קמא, הפסקת ההתקשרות לא בוצעה בשל אי שביעות רצון של המשיבים מעבודתם של המערערים. לפיכך, אין לקבוע כי יסוד האמון, אותו ביקשה הלכת ביניש-עדיאל לשמר, אבד. אמנם, יטען הטוען כי במקום בו לקוח מבקש להשתחרר מהסכם עם עורך דינו, אפילו הדבר אינו נובע מאי שביעות רצונו מתיפקודו של עורך הדין, הרי שממילא אבד יסוד האמון של אותו לקוח בעורך דינו. לנו נראה, כי פרשנות זו הינה הרחבה מוגזמת ולא רצויה של יסוד האמון עליו ראוי להגן. דעתנו היא כי כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות, המבוססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו, וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחויב בפיצויי ציפייה, אלא אם יוכיח כי לולא השתחררות זו לא היה יכול, באמצעים סבירים, להגשים את אותה מטרה."[2]
[1] ההדגשה אינה במקור. [2] ההדגשה אינה במקור.
רון פיין - עורך דין: הסקירה הנדונה הינה כללית ואינה תחליף לייעוץ משפטי