אף אם לא תתקבל טענת ההתיישנות, הרי שיש לדחות את התביעה אף מחמת שיהוי ניכר וחוסר תום לב שכן המנוח נפטר לפני 8 שנים והתובעים, שנים על גבי שנים, לא עשו דבר. רק כעת ולאחר שחולק כבר העיזבון במלואו, 'נזכרו' כי יש להם טענות ביחס לחלקם בעיזבון.[1] המבחן המקובל ל"עילת תובענה" לצורך התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע באופן בו , שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל [פורסם בנבו] [3], בעמ' 684). 38. לעניין זה יפים דברי כב' השופט אור בע"א 331994 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה [פורסם בנבו] (4): "המבחן... הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מרוץ ההתיישנות להתחיל". התיישנות, שיהוי וחוסר תום לב: מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום חתימת ייפוי הכוח על-ידי האם, ותקופת ההתיישנות בת שבע השנים תמה. כמו כן, התובעים הסתירו את קיומו של ייפוי הכוח מהנתבעת ולא עשו בו שימוש משך למעלה מעשרים שנה, שיהוי המעיד על חוסר תום ליבם של התובעים.[2] הנטל להוכיח כי נכס מסויים אינו כלול בעזבון – הינו בעל מידת ראיה גבוהה יותר מהרגיל. נטל זה נדרש ממי שמבקש להוציא מעזבון, מהטעם “כי בהעדר הבעל-דבר לגופו, אין לדעת אם לא היה מצליח – אילו עוד בחיים חייתו – להזים או לסתור את ראיות יריבו”. בע"א 3260/11 רחל ברכה, משרד עורכי דין נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ [פורסם בנבו] (6.1.15) דן בית המשפט העליון בשאלת סיווגה של תביעה "במקרקעין" או "בשאינו במקרקעין", לעניין סעיף 5 לחוק ההתיישנות, וכך קבע בית המשפט העליון - " השאלה אם יש לסווג תביעה כ"תביעה במקרקעין", כמובנה בחוק ההתיישנות., אם לאו, תוכרע, איפוא, על פי: תוכן התביעה ומהותה. בתוך כך, ייבחנו: הן אופיו של הסעד הנעתר בגדרה והן טיבה של הזכות הנתבעת, קרי: האם מדובר ב"זכות או טובת הנאה בקרקע" ובהמשך"...הנה כי כן, ניתן לסכם ולומר כי בגדרי המונח: "תביעה במקרקעין", לעניין סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות– לא נכללות רק תביעות למימושן של זכויות קנייניות המנויות בחוק המקרקעין אלא גם תביעות למימוש: "כל זכות או טובת הנאה בקרקע". הפירוש המצמצם שהמשיבות מבקשות לייחס למונח "זכות במקרקעין" (בעקבות דברי חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה בעניין בולוס), כמבטא אך ורק את אותן זכויות קנייניות המנויות בחוק המקרקעין ו-ניתנות לרישום בלשכת רישום המקרקעין – איננו מתיישב, איפוא, עם לשונו של חוק ההתיישנות. (ראו והשוו: ע"א 7394/03. נכסי ר.א.ר.ד חברה לבניין בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, רחובות [פורסם בנבו] (6.12.2006) (להלן: עניין ר.א.ר.ד), בפיסקה 20). יחד עם זאת, מהאמור עד כאן עולה בבירור כי לא כל תביעת זכות, או טובת הנאה, בקשר עם קרקע, תיחשב כתביעה "במקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות. על הזכות, או טובת ההנאה הנתבעת להיות זכות קניינית ב"קרקע". כפי שעולה מדברי חברתי, המשנָה לנשיא, בעניין גסר, על הזכות הנתבעת להיות "זכות חפצא" (In Rem), "הנוגעת לנכס מקרקעין ספציפי ומעניקה לבעל הזכות אפשרות לאכוף אותה" כלפי כולי-עלמא – להבדיל מ"זכות גברא" (In Personam), המעניקה לבעליה את הכוח לאכוף על אדם אחר התחייבות שנטל כלפי בעל הזכות (קרי: זכות אובליגטורית). מכאן, כי רק תביעה למימוש זכות (או טובת הנאה) חפצית "בקרקע" (בין אם היא מנויה במפורש כזכות קניינית בחוק המקרקעין, או טעונה רישום לפי החוק האמור, ובין אם לאו) ולקבלת סעד הנוגע לקרקע מסוימת, שבעקבותיו יחול שינוי במצב הזכויות הקנייניות בקרקע הנדונה, או בחזקה עליה – תיחשב כ"תביעה במקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות. לעומת זאת, תביעה לקבלת סעד כספי גרידא, או למימושה של זכות אובליגטורית בלבד "על המקרקעין", או "בקשר למקרקעין", היינו: תביעה שנועדה לאכוף על אדם ספציפי קיום זכות אישית הקשורה לשימוש במקרקעין, או לקבלת סעד כספי הנובע כתוצאה מהפרת התחייבות כאמור – כגון: תביעה לקבלת פיצויים או השבה – תיחשב, ככלל, כתביעה "בשאינו מקרקעין". הטעם לדבר הינו כי עניינה של תביעה כאמור הוא, הלכה למעשה דרישה לקבלת זכויות, שדינן כדין מיטלטלין על פי הוראת סעיף 13(א) לחוק המטלטלין, התשל"א – 1971" (עמ' 13 ו- 17 לפסק הדין). כפי שציינתי קודם, התחייבות לתת מתנה אינה מעניקה זכות קניינית והמתחייב לתת מתנה רשאי לחזור בו מן ההתחייבות, אלא אם כן התחייבותו נופלת במסגרת סעיף 5(ב) לחוק המתנה. סעיף 5(ב) לחוק המתנה קובע בהקשר זה בזו הלשון: "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו". אשר למעמדם המשפטי של תצהיר המתנה ומסמכי האשרור המאוחרים, הוראת סעיף 6 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") מכפיפה את הקנייתן של מתנות להסדרים המיוחדים הנקובים בדין. לענייננו רלוונטי סעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 הקובע כי עסקה במקרקעין טעונה רישום ועסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה. משמעות הדבר ביחס לעסקת מתנה היא כי עסקת מתנה שטרם נרשמה הופכת את העסקה לעסקה אובליגטורית שנותן המתנה רשאי לחזור בו ממנה, בהתקיים הנסיבות המפורטות בסעיף 5(ב) לחוק המתנה (ע"א 855/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321 (1986); ע"א 7156/06 צמח נ' גבאי (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 19/7/09); ע"א 4593/09 סעיד נ' יורשי המנוח סעיד ז"ל (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 15/11/11); מ' א' ראבילו, התחייבות ליתן מתנת מקרקעין, ספר ויסמן (בעריכת ש' לרנר וד' לוינסון זמיר, תשס"ב-2002) 557, 561). שכן זכות החזרה ממתנה היא אישית ואינה עוברת ליורשיו של הנותן, כך שאם הנותן לא חזר בו מן ההתחייבות עד יום מותו, עיזבונו לא יוכל לעשות זאת במקומו (ע"א 3727/99 אוניברסיטת בן גוריון בנגב נ' עו"ד בן בסט (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 7/7/02); ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי, פ"ד ל(1) 639 (1975); ראבילו, בעמ' 355 ובעמ' 360). באשר לטענת השיהוי, הרי שלצורך קיומו של שיהוי על טוען הטענה להצביע על התקיימותם של שני תנאים: ראשית, שיש לראות בשיהוי משום ביטוי לויתור התובע על זכותו או לזניחת עילת התביעה; ושנית, עקב השיהוי השתנה מצבו לרעה של הנתבע. שיקול נוסף שהוזכר בפסיקה הוא כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ע"א 5574/09 קזל נ' קרן קיימת לישראל (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 16/11/11); ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003); ע"א 752/83 פולק נ' פרנס, פ"ד מא(1) 274 (1987)). הואיל ועסקת המתנה נשוא ענייננו לא הושלמה ברישום המקרקעין על שם המנוח פרנסיס, יוצא כי לפנינו התחייבות לתת מתנה במקרקעין הניתנת לביטול בהתקיים התנאים המופיעים בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, כפי שיפורט עוד בהמשך. [3] "עד להגשת התובענה דנן לא העלה התובע, באיזה מן ההליכים המשפטיים בעניין הרכוש המשפחתי ועיזבון המנוח, ולו בעקיפין, את הטענה שדירת ב' הוענקה לו במתנה על ידי ההורים... בענייננו, אין חולק שאף אחת מהדירות לא נרשמה על שם התובע. אין גם בעת הזו כל הערת אזהרה או רישום אחר בכתב המעיד על הקניית הזכויות או על התחייבות תקפה לתת מתנה לתובע."[4]
[1] תמש (פ"ת) 44674-03-17 פלונים נ' פלוני [2] תמש (פ"ת) 25799-01-11 ע. א. מ נ' ס. מ יזרעאלי [3] תא (נצ') 19827-01-11 לילא שוקחה נ' נאדיה שוקחה [4] תמש (ת"א) 29337-09-20 פלוני ז"ל נ' רמי ביאזי מנהל עיזבון המנוח
[1] תמש (ת"א) 45953-08-16 פ. פ נ' ד. ס – מפי ארז שני
רון פיין - עורך דין: הסקירה הנדונה הינה כללית ואינה תחליף לייעוץ משפטי