במשפט הישראלי, יש שורה של נושאים וסוגיות, אשר יכולות להיות נדונות, הן בבית המשפט לענייני משפחה, והן בבית הדין הרבני. כמובן שדיון מקביל בשתי ערכאות שיפוטיות בשתי ערכאות שונות אינו רצוי. מצב שכזה יכול להוביל לערכאות סותרות, בזבוז זמן ומשאבים. בבג"ץ 00 / 8497, סקר בג"צ את ההלכה לכיבוד הדדי בין הערכאות, זו את סמכותה של זו:
"הלכה ידועה היא כי כאשר אחת משתי הערכאות – בית-הדין הרבני או בית-המשפט לענייני משפחה – קנתה סמכות לדון בעניין שנתבע בפניה כדין, הערכאה האחרת לא תיזקק לאותו העניין אף אם נתונה לה סמכות שיפוט מקבילה. כיום מעוגנת הלכה זו בסעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995. על-כן כאשר תביעה לחלוקת רכוש בין בני-זוג הוגשה כדין לבית-משפט לענייני משפחה, כריכה מאוחרת של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין לא תועיל, באשר בית-המשפט הקדים ורכש סמכות בעניין. ולהפך, כאשר ענייני הרכוש נכרכו כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית-הדין הרבני, ומתקיימים לגביהם תנאי הכריכה, הרי הגשת תביעה מאוחרת לחלוקת רכוש בבית-המשפט לענייני משפחה לא תועיל, ובית-המשפט לא ייזקק לה, באשר בית-הדין הקדים ורכש סמכות שיפוט ייחודית בסוגיה זו (132ד – ו)."
בבג"ץ 8497/00 אירה פייג-פלמן נ' ג'אורג' פלמן, הבהיר בג"ץ, שככל שבעל דין לא מרוצה מהחלטה/פסק דין בנושא סמכות, עליו "לתקוף"/לערער/להלין על כך במסגרת אותה ערכאה שיפוטית. כלומר, ככל ובעל דין לא מרוצה מהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי, עליו לפנות בערעור לבית הדין הרבני הגדול. אותו בעל דין לא יכול לפנות למערכת האזרחית, ולהלין על החלטתו של בית הדין הרבני:
"לפיכך, כאשר ערכאה אחת הכריעה כי בסמכותה לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, הרי ככלל, על הערכאה השנייה לסרב להיזקק לטענות הנוגעות לסמכות-שיפוטה בעניין, ועליה להימנע מדיון בתביעת הרכוש שהוגשה בפניה. זאת, על-מנת שהטענות כנגד החלטת הערכאה הראשונה בנוגע לסמכותה, תתבררנה בדרך של ביקורת ישירה - אם בהליך של ערעור ואם בהליך של עתירה, על-פי סדרי הדין הנוהגים בשיטתנו."
בבגץ 2621/11 פלונית נ' בית הדין השרעי לים בירושלים, נקבע:
כדי שלא תתקיימנה הכרעות סותרות של בית-המשפט ושל בית-הדין הרבני בתביעות שהוגשו בפני שתי הערכאות באותו עניין, נקבע כי הכרעתה של הערכאה שהקדימה להחליט בעניין נושא התביעה היא המחייבת – כל עוד לא בוטלה או נהפכה בערעור כדין (135ד – ה, 136ו).... בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות רק במקרים חריגים, ובהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש. תופעת הסמכות המקבילה הנתונה לשתי הערכאות הולידה "מירוץ סמכויות" בין הערכאות, הנשלט על ידי העקרון כי מעת שערכאה אחת הפעילה את סמכותה לדון בענין, לא תיזקק הערכאה האחרת, בעלת הסמכות המקבילה, לאותו הליך, על שום כיבוד הערכאות המתחייב במציאות כזו. עקרון זה מוצא את ביטויו כיום בסעיף 25(ב) לחוק בית משפט למשפחה, הקובע כי בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון, כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו.[3]
בבג"ץ 2621-11 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, נקבע:
"פיצול הדיון בסוגיות השונות הנוגעות כולן לאותו התא המשפחתי, בעייתי כשלעצמו שכן כל סוגיה מושפעת מן האחרות ומשפיעה עליהן."[5]
אכן, מצב שבו עוסקות שתי הערכאות באותה הסוגיה, אינו בלתי רצוי ואין לאפשר אותו. התנגשות בסוגיה זו, יכולה להוביל להתערבות חריגה של בג"ץ והכרעתו בסוגיה. בג"ץ הינו הגוף השיפוטי היחיד אשר יכול להכריע במחלוקת שכזו. אומנם שתי הערכאות לא דנות באותה הסוגיה במקביל, אך על אף מה שנכתב לעיל, בהחלט יש מקרים רבים ששתי הערכאות דנות בפנים שונים (תביעות שונות) של אותו סכסוך בין אותם צדדים. מדובר בהתנהלות לא אידאלית, אך כזו המתרחשת יום-יום.
מונחי מפתח:
| סמכות מקבילה | הכרעות סותרות | מרוץ סמכויות | סמכות עניינית | כיבוד הדדי |
| כיבוד ערכאות | פיצול הדיון | בית הדין הרבני | בית המשפט לענייני משפחה | קנתה סמכות |
רון פיין - עורך דין: הסקירה הנדונה הינה כללית ואינה תחליף לייעוץ משפטי